ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא, סימן יז

[ו] אַךְ מֵאַיִן בָּא, שֶׁאֵלּוּ דַּיְקָא יִמְצְאוּ בְּסִפְרֵיהֶם הֶפֶךְ אֱמוּנָתָם וְיַחְזְרוּ וְיַכִּירוּ אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל, וְהָאֲחֵרִים אֵינָם מוֹצְאִים כְּלָל וְנִשְׁאָרִים בֶּאֱמוּנָתָם. אַךְ דַּע, שֶׁזֶּה מֵחֲמַת בְּחִינַת הַטּוֹב הַכָּבוּשׁ תַּחַת יָדָם, הַיְנוּ בְּחִינַת חֶלְקֵי נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל הַכָּבוּשׁ אֶצְלָם, כִּי כָּל הַטּוֹב הוּא רַק בְּחִינַת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ כְּשֶׁמִּתְגַּבְּרִים הָעַכּוּ"ם וְאֵינָם מַנִּיחִים לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת מִצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה נִמְצָא שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְשֶׁיְּחַלְּלוּ אֶת הַשַּׁבָּת (עַיֵּן רֹאשׁ הַשָּׁנָה י"ט. בָּבָא בַּתְרָא ס. מְעִילָה י"ז). נִמְצָא, שֶׁהַטּוֹב שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת הוּא כָּבוּשׁ תַּחַת יָדָם. וְכֵן כְּשֶׁמּוֹנְעִין אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל - יְדֵי גְּרָמָא שֶׁגּוֹרְמִין, עַל - יְדֵי הַמִּסִּים וְאַרְנוֹנִיּוֹת שֶׁמַּטִּילִין עֲלֵיהֶם, וְכֵן עַל - יְדֵי שֶׁמּוֹנְעִין טוֹבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁעַל - יְדֵי כָּל זֶה נִכְבָּשׁ הַטּוֹב תַּחַת יָדָם, דְּהַיְנוּ חֶלְקֵי נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל:

וּבִתְּחִלָּה זֶה הַטּוֹב הַכָּבוּשׁ אֶצְלָם זוֹכֵר שֶׁבָּא מִמָּקוֹם קָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן מְאֹד, אַךְ אַחַר - כָּךְ הֵם מִתְגַּבְּרִין עַל זֶה הַטּוֹב וְכוֹבְשִׁים אוֹתוֹ תַּחַת יָדָם, עַד שֶׁנִּתְפָּס וְנִקְשָׁר אֶצְלָם, עַד שֶׁהַטּוֹב בְּעַצְמוֹ שׁוֹכֵחַ מַעֲלָתוֹ. וְעַל - יְדֵי הַדִּבּוּר הַיִּשְׂרְאֵלִי, שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְתָּב בְּסִפְרֵיהֶם כַּנַּ"ל, אֲזַי זֶה הַטּוֹב הַכָּבוּשׁ שָׁם מוֹצֵא אוֹתוֹ בְּסִפְרֵיהֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצֵא שָׁם הֶפֶךְ אֱמוּנָתָם, וַאֲזַי נִזְכָּר זֶה הַטּוֹב אֶת מַעֲלָתוֹ, אֵיךְ שֶׁבָּא מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן מְאֹד, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא חֶלְקֵי נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת נִבְרְאוּ בִּשְׁבִילָם, וְ"הֵמָּה הַיּוֹצְרִים ישְׁבֵי נְטָעִים עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ" (דִּבְרֵי - הַיָּמִים א', ד), 'כִּי הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא נִמְלַךְ עִם נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם' (בְּרֵאשִׁית פ"ח; מִדְרָשׁ רוּת פ"ב), וַאֲזַי מַתְחִיל זֶה הַטּוֹב לְהִצְטַעֵר וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ עַל אֲשֶׁר נָפַל מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ כָּזֶה וְעַתָּה הִיא כְּבוּשָׁה בְּיָדָם, וְיָבוֹא, חַס וְשָׁלוֹם, לְכִלָּיוֹן וְהֶפְסֵד, וְרוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ וְלַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ. וּמֵחֲמַת שֶׁכְּבָר נִקְשָׁר וְנִתְפָּס מְאֹד הַטּוֹב אֶצְלָם בְּקִשְׁרֵי קְשָׁרִים, עַל כֵּן כְּשֶׁמַּתְחִיל הַטּוֹב לַחֲזֹר, אֲזַי מוֹשֵׁךְ וְתוֹלֵשׁ עִמּוֹ עוֹד מֵהָרַע שֶׁלָּהֶם, וְזֶה הוּא בְּחִינַת הַגֵּרִים שֶׁבָּאִים לְהִתְגַּיֵּר, שֶׁהֵם בְּחִינַת הָרָע שֶׁנִּתְלָשׁ מֵהֶם עִם הַטּוֹב, עַל - יְדֵי שֶׁחָזַר הַטּוֹב לִמְקוֹמוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַטּוֹב לַחֲזֹר בְּעַצְמוֹ, מֵחֲמַת גֹּדֶל הַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁנִּתְקַשֵּׁר וְנִתְהַדֵּק שָׁם מְאֹד, וּבְהֶכְרֵחַ שֶׁיִּתְלשׁ עִמּוֹ מֵהָרָע, וְזֶה הוּא בְּחִינַת הַגֵּרִים:

וְזֶה בְּחִינַת (יְשַׁעְיָהוּ מ"ד): "זֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה'", פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'אֵלּוּ בַּעֲלֵי - תְּשׁוּבָה', הַיְנוּ בְּחִינַת הַטּוֹב שֶׁשָּׁב וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל - יְדֵי בְּחִינַת כְּתָב כַּנַּ"ל, בְּחִינַת "וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי" כַּנַּ"ל. "וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (שָׁם) אֵלּוּ הַגֵּרִים, כִּי עַל - יְדֵי שֶׁשָּׁב וְחוֹזֵר הַטּוֹב, עַל - יְדֵי - זֶה נַעֲשֶׂה גֵּרִים כַּנַּ"ל:

וְזֶהוּ: "בִּכְתָב יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ" (יְחֶזְקֵאל י"ג), הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין בְּחִינַת כְּתַב יִשְׂרָאֵל, שֶׁעַל - יָדוֹ נַעֲשִׂין גֵּרִים כַּנַּ"ל, עַל - יְדֵי - זֶה: "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ", הַיְנוּ שֶׁאֵין זוֹכִים לִשְׁלֵמוּת הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנִּקְרָא 'מִזְבַּח אֲדָמָה' (שְׁמוֹת כ', וְעַיֵּן בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה י"ד), שֶׁשְּׁלֵמוּתוֹ עַל - יְדֵי גֵּרִים כַּנַּ"ל:

וְזֶהוּ: "לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ" זֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, שֶׁחוֹזֵר הַטּוֹב לִמְקוֹמוֹ כַּנַּ"ל, כִּי שַׁדַּי הוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, שֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה עַל פְּגַם עֲבוֹדָה זָרָה, כִּי שַׁדַּי הוּא בְּחִינַת שֶׁיֵּשׁ דַּי בֶּאֱלֹקוּתִי לְכָל בְּרִיָּה (ג), וְאֵין צָרִיךְ לְשׁוּם עֲבוֹדָה אַחֶרֶת. "לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ" זֶה בְּחִינַת הַגֵּרִים. "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל" זֶה בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַדַּעַת שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל - יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל:

ספר צדקת הצדיק - אות רנו

כל אומה כמו שיש לה רע מיוחד כך יש לה גם כן איזה ניצוץ קדוש מיוחד שממנה חיותה כטעם ואתה מחיה את כולם דלולי כן כלא היה. וחיות דהשם יתברך ודאי הוא דבר טוב ועל זה הוא הגלות לקלוט אותו דבר טוב לישראל. וכמו שמובא (זוהר תרומה קנ"ב ע"ב) דבגלות השפע הולך לאומות העולם וישראל קולטין תמצית. ובודאי השפע מאת השם יתברך הולך למינו ולדבר טוב שנמצא בם ומצד זה הוא השפע להם. וכאשר ישראל קולטים התמצית נתמצה לתוכם אותו דבר טוב:

וזה טעם לקיחת אחשורוש לאסתר שהיתה צדקת גמורה ובעלת רוח הקודש כדברי חז"ל (מגילה י"ד ע"ב) איך נפגמה פגם גדול כזה. והיא רומזת לכנסת ישראל כנודע ואז בגלות השפע יורד לכנסת ישראל דרך אומות העולם. ואז לצורך בנין בית שני שהיה הסתלקות הנבואה ומכל מקום מפורש בפרקי היכלות (פרק כ"ז ופרק כ"ט) כי עיקר רזי תורה לא נגלה אלא בבית שני... וזה טעם בנין בית שני על ידי מלכי פרס כמו שאמרו (ברכות ח' ע"ב) בשבח הפרסיים צנועים וכו' שזה היה ניצוץ קדוש שלהם מדת הצניעות.